העשור הראשון להדפסת ספרי חסידות

העשור הראשון להדפסת ספרי חסידות

 

מבוא

הספר החסידי הראשון שראה אור עולם, הוא תולדות יעקב יוסף שנדפס בשנת תק”מ. תופעה זו של אחור רב כ”כ, אומרת דרשני. הבה נתבונן בלוח התאריכים דלהלן : הבעש”ט נולד בשנת תנ”ח [1], התגלה סביב שנת תצ”ה-ת”ק [2] , הנהיג עדתו עד פטירתו בשנת תק”כ, תלמידו המגיד הגדול נפטר בשנת תקל”ג. נמצא שרק שבע שנים לאחר מכן, בימי הדור השלישי לחסידות, מופיע לראשונה הספר הראשון של דברי תורתה ! האמנם היתה לחסידות עמדה שלילית להדפסת ספרים, וזלזול באמצעי כה מעולה להפצת רעיונותיה?

ואכן יש להבחין בשלושה שלבים בהתפתחות הספרות החסידית. בימיה הראשונים של התנועה, התבססה השפעתה על תורה שבע”פ בלבד. יסודות החסידות ועקרונותיה, נמסרו אישית לתלמידים שהסתופפו בצל רבם, ובמיוחד בעת אמירת ה”תורה”, בעריכת ה”שולחנות” בשבתות ומועדים. דברי התורה נועדו להכנס ללבות השומעים לרומם נפשם, והיו השפעה משמים לפי מעלת האומר ולפי צורך השומעים, שכל אחד שמע והבין מהם, כפי הראוי לו לפי מצבו ומדרגתו, וכפי שיובא להלן. מתוך יחס של חרדת קודש לדברים עילאיים כאלו, המשתנים לכמה גוונים לפי שעתם ומקבליהם, נמנעו בראשונה להעלותם על הכתב ולחוקקם בדפוס, מיראה שלא ירדו לעומק המושג, ושמא שינוי כלשהו, מסלף הכונה והתכן ומטיל מום בקדשי שמים, ולכן התיראו מצמצום כזה, של יציקת ענינים רחבים ועמוקים למלים נדפסות.

עם התפשטות תנועת החסידות נוצר הקשר בין חסידים לרבם ע”י נסיעותיהם אליו לעיתים מוזמנות, שבהכרח היו מוגבלות לפעמים אחדות בשנה,וכדי שלא להחמיץ מה שאמר הצדיק בשבתות שנעדרו, גבר הצורך לרשום תורותיו, כדי לקבל שמץ מדבריו, שנבלעו בצמאון רב. הכתבים היו עוברים מיד ליד בהעתקות רבות, אם כי לא תמיד ראו זאת הצדיקים בעין יפה, אלא שלנוכח התועלת שהפיקו תלמידיהם מהכתבים כפי שנכתבו, עודדו זאת, כי אפי’ התקרבות כלשהי לעבודת ה’ איך שלא תהיה – רצויה.

רק במשך הזמן, כשספרי החסידות עצמם התפשטו בעולם, החלו גם הצדיקים עצמם, להעלות דבריהם על הכתב, בעיקר כנראה אחרי אמירת תורה, אבל לעיתים גם לפניה או במקומה, וברבות הימים השתדלו האדמורי”ם, שזכר דבריהם ייקבע בספר לדורות עולם [3] .

 

הבעש”ט

דעתו של מיסד החסידות לא היתה נוחה מכתיבת דבריו, ובעצמו לא רשמם. התבטא על כך במילים: “כל חדו”ת שחידשתי בעצמי ושקבלתי מאחרים, הוא צפון וטמון בליבי, לכבוד המקום ברוך הוא, וכלשון הכתוב “חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך” ומה שאני אומר לפעמים דברי תורה לאחרים, הם רק מהמותרות, כמו כלי שממלאים אותו ביותר, ונשפך מלמעלה מעט בבחינת “חבית העוברת על גדותיה” [4] .

כבר בזמנו נמצא מי שרשם דבריו, אלא שהבעש”ט לא ראה זאת בעין יפה כמסופר בשבחי הבעש”ט, ששמע מרב דקהילתו, שהבעש”ט ראה ששד הולך ואוחז ספר בידו, וכששאלו מהו הספר שאתה נושא בידך? אמר לו: “זה הספר שחברת”. אז הבין הבעש”ט, שאיש אחד כותב תורותיו, קיבץ אנשיו ושאלם מי הוא, עד שהודה האיש, וכשהביא כתביו עיין בהם הבעש”ט ואמר “אין בכאן אפילו דבור אחד שאמרתי”.  לפי נוסח שמסופר ע”י ר’ פנחס מקוריץ, העבירם הבעש”ט לעיון “המוכיח” והלה ראה ש”לא היה כתוב דבר אחד מדברי הבעש”ט”. “ואמר הבעש”ט ז”ל, כי אותו אדם לא שמע לשם שמים, לכך נתלבשה בו קליפה, ושמע דברים אחרים”[5].
באגרת “עלית נשמה” לגיסו, הוא מספר על תשובת המשיח מתי יבוא “כשיפוצו מעינותיך חוצה” שיכול להתפרש גם בע”פ, ורק מהרי”א מקומרנא מפרש זאת על הפצת ספרי החסידות ” וע”כ כל מה שנתגלה ספר ע”ד הבעש”ט, הוא קירוב לגאולה” [6].
ואכן ברבות הימים , נוצרה סביב הבעש”ט ספרות רחבה וענפה הטעונה רישום ביבליוגרפי מיוחד. היא כוללת ספרים בהם נמסרו תורותיו, סיפורי מעשיות עליו, וכתיבת תולדות חייו. עבודות חלקיות נעשו ברישום מהדורות צוואת הריב”ש, דרכי ישרים, ספר מר”י בעש”ט, וספר קטן ע”י א. מ. הברמן[7] ושל שבחי הבעש”ט ע”י י. רפאל [8] ויש מקום להמשיך ברישום מלא.

רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה

נקרא בשם בעל ה”תולדות על שם ספרו “תולדות יעקב יוסף” שהוא ראש וראשון לספרי החסידות. היה סופרו ונאמן ביתו של הבעש”ט, ובספריו משוקעים הרבה מתורותיו “שמעתי ממורי” (כ-280 פעם). הבעש”ט משבחו מאוד באגרת הידועה לגיסו. בסדר הדורות החדש (עמ’ 21) כותב עליו בהערצה: “…על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל דברי הבעש”ט ז”ל ברזא דאורייתא ובשרשי החסידות, כאשר לא נמצא בשום ס’ מהתלמידים הקדושים כל-כך דברי רבם הקדוש כמו בספריו הקדושים, על דברי רבו הקדוש בנה כל דבריו, ודברי רבו המה כפטיש יפוצץ סלע, שמתחלק לכמה ניצוצות, והמה עמוקים מאד בחכמה לתורה ועבודה, כאשר הם לעינינו בס’ תוי”י עה”ת, כולם חידושים נחמדים ונפלאים, נחמדים מזהב ומתוקים מדבש רזא דאורייתא”.

מסורות רבות בידינו, על הערצת החסידים את התוי”י וקדושתו. “שמעתי מפי מגיד אמת, ששמע מזקן מופלג, ששמע מפי… בעהמ”ח ספר רב ייבא… שבקר את בעל תוי”י לעת זקנתו באוסטרהא, כשהיה חלוש מאוד חולה ברגליו ושוכב על המיטה, ושאלו עומק דבר דבר אחד שהביא בספרו מהבעש״ט ז״ל, אז ישב עצמו על המטה, והתחיל לפרש עומק דברי הבעש״ט ז״ל, והיה פניו כלפיד אש בוער, וליהטה אש סביבותיו, והוגבה הוא עם מטתו למעלה מהארץ כמה טפחים, והיה אומר הדברים כנתינתן מסיני, באימה בפחד בקולות וברקים זי״ע (שם עמ׳ 22, וכן בשבחי רב ייבי).

הפליג בשבחו מאוד ר’ פנחס מקוריץ. “כל הספרים שנתחברו בתוך 70 שנה אינם ע”פ אמת, לבד ספריו שאין ספר כמותם בעולם. ולבד מספר אור החיים”. (כ”י) ובנוסח אחר: “לא היו עדיין ספרים כאלה בעולם, כי הם תורה מגן עדן”[9]   “באה לו פתקא מן שמיא”[10], אמר לרמ״מ מויטבסק: “למה היה לו לבעל ה״תולדות” להדפיס אלף ספרים, ולקבוע מחירם זהוב לכל ספר (אצל בלוך: גילדן אדום [דוקט]) מוטב היה אילו הדפיס רק ספר אחד, ואני הייתי נותן עבורו אלף זהובים”[11].

על מחיר הספרים נמסר גם בשמועות הבאות. ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב משכן מתכשיטי הרבנית, כדי לקנות מספר ספרים, להפיס דעת בעל ה”תולדות”, ואמר שהיה מוכן לשלם אלף זהובים. לא רצה שתחול קפידת הצדיק על תושבי ברדיטשוב, שאינם מזדרזים לקנות בגלל המחיר הגבוה. כמו״כ בעל “אור המאיר” קנה מאה טפסים, ונחם את המחבר, שגם ה׳ חזר עם התורה שיקבלוה. כששאל מדוע קצב מחיר כה יקר של זהוב לספר, ענה ש״שמעתי ממורי” אחד שוה מחיר זה.

רי״מ מזלוצ׳וב אמר שחבר הספר לכבוד ה׳ ולתורתו (להלן). לדברי ר׳ נחמן מברסלב הרי “אם כי ספרי רבינו מופלאים בערכם, הרי גדולתו עלתה בהרבה עליהם”, ר״י מרוזין כשנקלע לאכסניה בקש ספר חסידי, ולא נחה דעתו בכל אלו שהובאו לפניו, עד שהובא ה״תולדות”. הערצה זו נשתמרה בין חסידי רוזין, וכשרצו לתהות על קנקנו של אברך בחסידות, עמדו על בקיאותו ב״תולדות” וב״אור החיים” אותם למדו בלילי שבתות[12].
אך בעוד שהופעת הספר בקארעץ שנת תק״ם נסכה עדוד בחסידים ואמצה את ידיהם במאבקם, הרי המתנגדים לא טמנו ידיהם בצלחת, יצאו שוב לחרמות, ודנו את הספר בשריפה. בברודי שרפו ליד ביהכ״נ של ה״ר מיכל מזלוצ׳וב [13]  וכן את הלקט כתר שם טוב, שרפו שם בתקמ״ד: חתכו לחתיכות, טבלו בגפרית לקיסמי הדלקה. ישנם מקורות שגם בוילנא ובקראקא שרפו[14] והפנו תשומת לב הצנזורים לביטוי שממלכה שתעכב — תחדל[15]. ה”דעת משה” מביא, שבעת בקור אביו המגיד מקוזניץ בברודי שנים רבות לאחר מכן, הריח טומאת הבית בו שרפו[16].

בקטע האחרון של שבחי הבעש״ט[17] נמסרת האגדה ש”פ״א הי׳ בנו של ר׳ מיכל מזלאטשוב חולה מאד, ונודע לו שבאיזה מדינה רוצים לשרוף ספה״ק של הרב מו׳ יעקב יוסף מפולנאה, ונסע וצוה שאם בנו ימות, שימתינו בקבורתו עד שיחזור, וכשנתעלף חשבו שמת, ואחר ג׳ ימים שבה רוחו, וסיפר שכשיצאה נשמתו, לקחו מלאך להיכל עליון, וראה שב״ד הגדול יושבים ודנים, לפי ספרי העוונות הזכויות והיסורין. ובא אביו בזעקה שרוצים לשרוף הספרים הנ״ל, הרי גלוי וידוע שלא לכבודו עשה רק לכבוד השי״ת ולתורתו.. ושוב צעק, ואמרו לו שלא שייך להם, רק גבוה מעל גבוה, ושכח מבנו. בינתיים בא המחבר, וזעק ובכה על כן (ובקש הילד)… כרוזא קרי בחיל לפנות מקום לבעש״ט”  עד שהילד הבריא.

על המאמצים שנעשו להציל את הספרים משריפה נמסר, כי בעל ה״תולדות” עצמו בקש מרב ייבי, שיסע להתוכח עם חכמי בראד על שדנו ספרו לשריפה, והבטיח לו, עסק עמם בפלפולים עצומים, עד שלקטו הספרים מהתנור, נשקום ושלחום לכורך לכורכם[18]. בסוף ספר מצרף העבודה נדפס מכתבו של בעל התניא בו נאמר שהספרים נשרפו בגלל תפיסת הגר״א דלא כהבעש״ט, בענין אם השכינה שורה בכל מקום גם בעבירה.

 

ר׳ יעקב שמשון משפיטיבקה

 

לפרסום נרחב ביותר זכתה המסורת המופלאה על שגורו של הגאון משפיטיבקה[19] לפראג, כדי להתוכח עם הגאון בעל נודע ביהודה, להסיר תלונותיו על הספר, ולבטל חרמו. באגדה זו מסופר ש״היצר לתולדות בעלמא דקשוט, שהנו״ב דן ספרו לשריפה, ונתנו למרמס תחת רגליו, ובא בחלום לתלמידו השפיטיבקר, ואמר לו שיסע לפראג”. כאן באים באריכות כל פרטי שיחתם, והפלפולים העמוקים שדרש[20] ו״כשגמר פלפולו אמר, שהוא זעירא דזעירא דמן חבריא מתלמידי הצה״ק מפולנאה, ובא כששמעו שרוצה לדון בשריפה, להודיע מי ומי הבעלי דברים שלו, ואין עונשין אלא מזהירין, כששמע זאת, לקח תיכף הנו״ב הספר תו”י מתחת כפות רגליו אשר היה מונח שם, והגביהו ונשקו בפיו”.
תחת ידי רשימה ביבליוגרפית על גלגוליה של אגדה זו, ואין כאן מקומה.

תולדות יעקב יוסף

ויכוח שלם נטוש אודות מהדורת מזיבוז תק״מ[21]. בן יעקב רשם מהדורה זו, ורבים נגררו אחריו. כיון שלא ראו אף טופס ממנה בעין, ייחסו זאת לאגדה החסידית, שהנו״ב קנה את כל הטפסים, ושרפם בחוצות פראג, ועל כן תוך אותה שנה! הדפיסו מחדש בקארעץ. עד היום יש שמצטטים הוצאה זו כעובדה[22]. הם סמכו על אריה טויבר ברשימתו על דפוסי קארעץ[23] בה מעתיק שערי הספרים, ומוסר הערות אודותיהם, ושם הוסיף גם בשם חסידים, שזו גזרה משמים שישרפו כלוחות הראשונות, כי הוריד סודות משמים, ושהאגדות נוצרו סביבו, כיון שנערץ על תלמידי הה״מ, כבעל ה״תניא” לחסידי חב״ד.
ברם למען האמת יש לומר, כי כפי הנראה לא היתה קיימת מהדורה זו כלל, וכפי שכתבו רח״ש פרוש (בתולדות ה״תולדות” שבסוף מהדורת תשכ״ב) וזלאטקין (ב״אוצר הספרים” ח״ב) המסתמך על מר יהושע בלוך, מנהל המחלקה היהודית בספריה הציבורית בניו יורק, שדן בכך באריכות[24]. ביו השאר הוא מסתמך על מעשה השפיטיבקר להוכיח שלא קנה הנו”ב המהדורה ושרפה, אגדה סותרת אגדה, ועל כך שאין זה רשום בספרי קהילת פראג, ועל העובדה שרק בקארעץ הדפיסו ספרים כאלה, בה 99 למאה היו ספרי קבלה, ולא במזיבוז. בקטלוג הספריה בניו יורק, נמסרים פרטי הדיון בכרטיס הספר[25]. מפי ר׳ חיים ליברמן שמעתי שבכלל לא היה קיים דפוס במזיבוז אותה שעה, וכפי שכתב ה״אוהב ישראל” בהסכמתו למהדורת תקע״ז, שזה מקרוב נוסד[26].
יתכן מאד שמקור הטעות נובע, מהפסוק ששמש את הלפ״ק בשתי ההוצאות: וקמת ועלית אל המקום, אבל בהבלטת אותיות שונה. בסינסינטי ישנה מהדורת מזבוז תק״מ, אבל הם מעירים בכרטיס, שההסכמה היא מתקע״ו, ולדברי ווכשטיין זוהי ההוצאה השניה.

נעבור עתה לרישום ביבליוגרפי, של מהדורת הספר שנקרא גם “בית יעקב יוסף”.

א.  קארעץ, תק״מ. המלבה״ד הם בנו ר׳ אברהם שמשון כ״ץ מראשקוב, וחתנו ר׳ אברהם דוד מחמעלניק, על ידי השתדלות הצדיקים ר׳ שמעון אשכנזי ור׳ שלמה מלויצק, בדפוס המשותפים ר׳ צבי הירש ב״ר אריה ליב, וחתנו ר, שמואל ב״ר ישכר בר סג״ל.
1,  202 ד’, 2° ד״צ הוצאה זו באות האחרונה.

מעברו השני של השער, באים דברים רבים על מהותו של הספר ומחברו, ונעתיק מהם את הנוגע לעניננו[27]. “זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים… בעבודה שבפנים הכתוב מדבר, מקום כניסת הכהן הגדול, אשר יצק ולמד בבית מדרשו של שם משמן yוב… וישראל אהב את יוסף, ונתן מהודו עליו, תרומתו תרומה לכהן… ועוד ידו נטויה עשות ספרים הרבה אשר בכתובים על סוגיות הו״ת ושו״ת, אבע״א גמרא ואבע״א סברא, ודין קמצא קמץ הכהן אפס קצהו… השם יאריך ימיו ושנותיו. ומחמת טרדת הדפוס, לא יכולנו להשיג הסכמות מגאוני ארץ, כי בטוחים אנחנו שיסכימו כולם כאחד על חבור הנחמד הלזה, וגם בודאי לא יעלה על לב שום אדם, למיקם בארור משיג גבול רעהו, ובגזירת שגזרו רבנן קשישאי על כל ספרים הנדפסים עד משך ששה שנים רצופים, בלתי רשות הגאון המחבר ובניו המביאים לבית הדפוס, ולשומעים יונעם ותבא עליו ברכת טוב”.
אע׳׳פ שפרידברג בערך זה מעיר ש״לפי מסורת החסידים, נשרפו טפסים רבים מהוצאה הראשונה בפקודת הגר״א, מיד אחרי הדפסתה” בכ״ז שרדו משנה זו טפסים רבים. בנו שעלה לארץ והתגורר בטבריה ובצפת חילק כאן מהספרים כי לא היו לו בנים. כתב ידו המספר זאת, מעטר את שער הספר שנתן לכולל עיה״ק ירושלים, והנמצא בספריה הלאומית (צולם בראש מהדורת תשכ״ב).

אף על גבי הטופס שבספרית שוקן, רשום שניתן במתנה ע״י ר׳ ברוך יפה מירושלים המתגורר בצפת, לבנש״ק ר׳ דוד צבי שלמה (האדמו״ר מלעלוב ירושלים ?). בספר מהוצאה זו, בחר האדמו״ר מויזניץ שליט״א, להעניק כדורון דרשה, לחתונת ה״ינוקא” ועתה האדמו״ר מבלז, לוקח נכדתו.
בן יעקב רושם מהדורת קארעץ תקמ״ג, ונמשכו אחריו פרידברג ופרוש בתולדותיו.

ב. מעזובוז, תקע״ז. [1], ב, ה-פט, נט ד׳. 2°

בשער פותחים בנוסח של מהדורת קארעץ, ומציינים שעתה נדפס פעם שנית (דוק!) ברשיון הצנזור הקיסרי והאקדמיה דוילנא. זה גרם ל״מודעה רבה” מעל״ד “כי לא כגויים שהיו בימי חכמי הש״ס ז״ל, הגוים האלה אשר אנו מתגוררים בארצותם”. ההקדמה על מהות הספר, מועתקת מההוצאה הראשונה (כולל: השם יאריך ימיו ושנותיו!) ובהשמטת ההתנצלות על חוסר הסכמה, שהרי קבלו להוצאה זו, את הסכמתו של ה״אוהב ישראל” מאפטא. בגלל הענין הרב שבה לעניננו נעתיק אותה בשלמותה כמעט:
“הן רבים עתה עם ה׳ אלה, התאוו להנות מאור הגנוז, זה ספרי קודש ה״ה ספרי תולדות יעקב יוסף, וספר צפנת פענח, וספר בן פורת יוסף, אשר חיבר הרב הגאון החסיד המפורסי׳, איש “אלקי בוצינא קדישא, כבוד ק״ש מו״ה יעקב יוסף זלה״ה, רבא דעמי׳ מדברנא דכל בני הגולה, אשר שמעו דברים קדושים יוצאים בחרדת קדש, כשהי׳ קודם הסתלקותו אב״ד דק״ק פולנאה. והוציא בעצמו ספריו הקדושים מכוח אל הפועל, להדפיס בעודו בחיים חיותו, כי תאוה הוא לעינים, ולכל נפשינו הוא מרפא. ועתה משתוקקים לרוות צימאונם עוד הפעם, לזאת קם בנו אחריו, בני בנים הרי הן כבנים, נין ונכד של הרב המחבר הנ״ל, להדפיס ספרי קודש הנ״ל עוד הפעם, בדפוס דפה ק׳ מעזיבוז, וראוי לסעדם לדבר מצוה זו… אכן כי מקרוב יקבע מלאכת הדפוס פה ק׳ מעזיבוז, ומורא עלה על ראשו… פן יבוא אחר ויסיג גבולו, בהדפסת שלשה ספרי קודש הנ״ל, לזאת ידי תכון לרשום בכתב אמת באיסורא דרבנן, לבל יסיגו גבולו לבעל המדפיס הנ״ל פה ק׳ מעזיבוז, שלא להדפיס בשום דפוס שבעולם. הן במדינתינו הן במדינה אחרת, הן בתבנית זה והן בתבנית אחר, בגרעון או בהוספה, כל מה שהפה יכול לדבר, והלב לחשוב, בלתי רשות המחזיק הדפוס פה ק״ק הנ״ל, עד מלאת לו חמשה עשר שנים מיום כלות הדפסת ספרי הנ״ל… יום א׳ כ״ז ימים לחודש סיוון תקע״ו לפ״ק מעזיבוז. הקטן אברהם יהושע העשיל מאפטא [ולע״ע] החונה פ״ק מעזיבוז”. הרבה אפשר ללמוד מכאן, על ההערצה למחבר וספריו. דף אחד שבהוצאה הראשונה נספח בסוף, שולב עתה בפנים[28].

ג. למברג, תרי״ח. 1858, פנחס משה בלאבאן. 1]], קכד, מז, לד ד’, 4°

ד.  לבוב, תרכ״ג. המלבה״ד ר׳ לוי משה ב״ר מרדכי לאבין. דפוס ר׳ ישראל אלימלך שטאנד. קצו ד׳. 4°

ה
. לבוב, תרכ״ו. 1866 המלהב״ד דלעיל, דפוס M. F. Poremba   קד, ע ד׳. 4° מהות הספר ואיכותו כתוב הדר הוא בסוף, ואכן מצטטים מההוצאות הקודמות.

ו.
  ווארשא, תרמ״א. בהוצאות האברך ה׳ מ׳ שלום שכנא ב״ר יהושע גרשון מונק. [ב. טורש], לכל חומש שער מיוחד, וציון מספר החלק.    רט ד׳. 8°   מהות הספר ואיכותו מעבר לדף! אך לא נמסר דבר[29].

ז.    פשעמישל, תרס״ט. בהוצאות בית מסחר הספרים של אמקרויט עט פריינד. מעל”ד תאריך הצנזורה: 1903. לכל חומש שער מיוחד וכנ”ל. רט ד׳. 8°

ח. לאנדסברג, תש”ט. דפוס כתר, צלום ההוצאה הקודמת, אבל רק החלק העליון של חמשת השערים. מעבר לדף במכונת כתיבה, מזכרת לנספים בשואה, קרובי המלבה”ד ר׳ זאב ארי׳ קליין. לפני ההקדמה צורף דף לזכרון קרובי המסייעים להדפסה מערי קובנא, שאקי וקעלם, ממדינת ליטא דוקא!     [1] רט ד׳. 8°

ט. ניו יורק, תשט״ו. הוצאת ישראל זאב (Wolf) ד״צ לבוב תרכ״ג.  קצה, [1] ד׳. 4°

י. ירושלים, תשכ״ב  (בשערים הפנימיים תשכ״א). חלק א-ב. בסדור חדש באותיות מרובעות,עם מ״מ וציונים ממקום למקום, ותולדות המחבר כמפורט בהקדמת המו״ל. יוצא לאור ע״י המוסד להוצאת ספרי מוסר וחסידות, מיסודו של הרה״ח ר׳ מרדכי ליכטמן ז״ל. תשנב ע׳. 8°
את התולדות כתב ר׳ שלום חיים פרוש, ובסוף רושם כמקורות שמות חמשה ספרים ועוד כת״י (סלונים) ומפי השמועה. את החישוב שלו שמהדורה זו היא “עשירי קודש” עשה בהסתמך על קארעץ תקמ״ג, אבל הואיל ואת למברג תרכ״ו משמיט, נמצא שהחשבון בכ״ז מתאים.

יא. ירושלים, תשכ״ו. ד״צ הוצאת קארעץ תק״מ, כולל השער המקורי. רב, [1] ד׳. 2°
נוסף דף אחרון “עם הספר” מאת ר׳ בצלאל לנדוי, ובו דברי צדיקים עליו, עם שינויים והוספות על מה שהבאנו לעיל בעמז 32—34.

מתוך אלו נמנה: שר׳ פנחס מקוריץ אמר, שבכל דיבור שמעתי ממורי ניתן להחיות מתים, ויעץ לאברך שנפל למרה שחורה, להתגבר על היצה”ר ע״י עיון בתוי״י. ושיש בו משום התקרבות משיח. בשם ר׳ נחמן מברסלב, שהספרים מופלאים בערכם. שר׳ משה דאלינר הוא בעל המעשה של המטה, ורמ״מ מויטבסק הוא בעל המימרא: למה הדפיס אלף וקבע מחיר אדום אחד, שידפיס אחד ואשלם אלף זהובים. ש״האור המאיר״ קנה 100 טפסים, והברדיטשובר 200 ע״י משכון שנתנה אשתו, בתוספת נופך מבעל ה״מנחת אלעזר”, שזה היה אחרי ששלח אברך להתמקח עם המחבר, ולא נענה לו. שהסבא משפולה יעץ לשים הספר תחת מראשותיו של החולה לשם סגולה, ושהחיד״א בשה״ג ערך צפנת פענח מזכיר “וידענו שכבר נדפס להרב הנז’ ספר תוי״י ונותנים לו את השבח”.

 

בן פורת יוסף

הוא ספרו השני של ר׳ יעקב יוסף שהופיע בשנה שלאחריה[30]. הספר מיוסד על חומש בראשית, וכולל פלפולי דרוש באופנים רבים ע״פ מוסר וסוד. מדף צב עמ׳ [31]183 מתחיל חלק ההלכה ובו: חילוק שאמר בחרפו בלימוד הישיבה לחידודי, בסוגית כתובות דף מו האב זכאי בבתו ליישב י״ח קושיות, “שו״ת המחבר למחו׳ ר׳ שבתי, בנידון השוחט שלא בדק סכינו, ובענין המפקיד חמצו בחדר סגור וזרק המפתח, שבה פרטים ביוגרפיים רבים, שו״ת נוספות, ודרשות המחבר לשבת הגדול ושבת שובה, בלולות פלפול והלכות דרוש וקבלה בשנים תקכ-תקכז, בהן מזכיר “שמעתי מהחסיד ר׳ דב בר טורצניר [הוא המגיד ממזריטש][32] ולקט שמעתי ממורי.
בסוף, האגרת המפורסמת ששלח הבעש״ט לגיסו הקיטובר, ע״י בעל התולדות “שרצה ליסוע לא״י, ונתעכב כדי לזכות עמינו ב״י״ וממנה נצטט מספר דברים: “…אותן החרושים וסודות, אשר כתבתי לך ע״י הסופר המוכיח דק״ק פאלאנאי… ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר, והשיב לי בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה ויפוצו מעינותיך חוצה… כי בכל אות ואות, יש עולמות ונשמות ואלקות… ומתיחדים האותיות ונעשים תיבה… גם בקשתי אודות מחו’… מ׳ יוסף כץ עובד ה׳… כי מעשיו רצויים לפני השי״ת, וכל מעשיו לש״ש… כי בודאי יהי׳ לך לנחת, אם יהי׳ אתך עמך במחיצתך… ישראל בעש״ט מק״ק מעזבוז”.
מהדורות הספר הן:

א. קארעץ, תקמ״א.
לרגל המלאכה אשר לפנינו, יהא אופייני להעתיק מנוסח השער, שהועבר למהדורות הבאות כדמותו וכצלמו: “…והוא חיבור הפלא ופלא דרך פרד״ס, אשר כל פריו קודש הילולים ומיוסדים ומושרשים על מוסר השכל, אשר כל שומעו, תתלהב נפשו ולבו לעבודת הבורא ב״ה כפי אשר קבל מרבו… וגם נדפס בס׳ הזה אגרת הנשלח לארץ הקדושה… מכמה ענייני פלאים. הובא לבית הדפוס ע״י חתנו… מו׳ אברהם דוב נ״י אב״ד דק״ק חמעלניק… בדפוס המשותפים ה״ה מוהר״ר צבי הירש בהרבני מו׳ אריה ליב יצ״ו, והתנו ה״ה מוהר״ר שמואל במו׳ ישכר בער סג״ל…”         [1], ק׳ ד׳. 2°   לדעת טויבר עשו המוסי״ם מהדורה זו יקרת המציאות, כיון שלא נרשמה ע״י בן יעקב.

ב. למברג, חש”ד. בקטלוג הספריה הלאומית משערים בין תק״צ לתרי״א, בספרית HUC. משערים ת״ר, פרידברג קובע תר״ה. האחיזה לכל ההשערות היא מה שנרשם: [79], ג-כד, [5] ד׳. 8°         Lemberg Gedrukt bei Loebl Balaban   מהפלפולים מתחילה פגינציא חדשה.

ג. למברג, תרכ״ו. בדפוס ר׳ ישראל אלימלך שטאנד. בראשי הדפים: פורת יוסף, וגם במהדורה Balaban. הבאה. קו ד׳. 8°

ד.   פיעטרקוב. תרמ״ד 1883. בחתימת השער הנוסף: הגה״ה מדויקת בעיון במרץ, מכל החסרים והטעיות שעלו בדפוס מכבר, בהוצאות בימ״ס השותפים ר׳ חנינא ליפא מרגליות ור׳ משה יאדקיס מברדיטשוב. בדפוס ר׳ פייבל בעלכאטאווסקי. 256 ע׳. 8°

ה.   בילגוריי תר״צ. והוא חלק הדרושים לבד. בהוצאת ובדפוס ר׳ נטע קרוננברג, באותיות מרובעות. העתיקו מההוצאה הקודמת מעמ׳ 211 עד הסוף, כולל האגרת, פרט לשאלה השייכת לאה״ע סי׳ כ״ז ועשרת הקטעים האחרונים של שמעתי ממורי.  כח ד׳. 8°

ו.     ניו-יורק, תשי״ד. ד״צ פיעטרקוב תרמ״ד. הוצאת “מפיצי תורה”.      קנח ד’.  8°

צפנת פענח

בשנת תקמ״ב נדפס ספרו השלישי “צפנת פענח” המיוסד על ספר שמות. לפי שער הספר היה עדיין בחיים, אבל המחבר נפטר בכ״ד תשרי באותה שנה[33].

א.   קארעץ, תקמ״ב. השער מעין שערי ספריו הקודמים, וכן המלבה״ד, אבל בלי שם מדפיס, בגלל תקופת בין גברא לגברא (טויבר ברשימת דפוסי קארעץ). [1], צה ד׳. 2°

ב.   למברג, תרכ״ו. הובא לביה״ד ע״י יהושע השל דרוקר ב״ר יהודה גרשון ז״ל (בקטלוג: ש. ל. קוגעל לוין ושותפם) באותיות מעורבות רש״י ומרובעות, כבהוצאות אחרות. 1, צו ד׳. 8°

ג. פיעטרקוב, תרמ״ד 1883. נוספה בשער ההערה, כמו בהוצאה זו של ה״תולדות״. מעבר לדף: הקדמת הספר ותועלתו, כבר נדפס בשני ספרי המחבר הנדפסים כבר. השמיטו הנדפס כאן קודם בד״ה בש״ס דמגילה, העבירוהו לסוף, והתחילו מיד ואלה שמות. קכ ד׳. 8°

ה.   ניו יורק, תשי״ד. רשום בקטלוג HUC. ד״צ כנראה של ההוצאה הקודמת.

כתונת פסים
ולשלמות ספריו הנדפסים, נצרף כאן את ספרו האחרון, שראה אור פעם ראשונה, למעלה משמונים שנה אחרי כן, והוא “כתונת פסים” המיוסד על ספר ויקרא—במדבר, עד פרשת פנחס בלבד, ובקיצור יתר מספריו הקודמים[34]. אבדו לנו יתר כתביו הנדפסים שהוא מזכירם תכופות,

והיו עוד למראה עיני צדיקי החסידות הראשונים. ב״דגל מחנה אפרים” מצטט מהם. הוא מזכיר פעמים רבות את ספרו הגדול, ומשערים שאולי הוא על דברים, וכן חיבר על הש״ס. התאריכים של דברי התורה הכלולים בספר זה, הם אותם שבספריו הקודמים. מזכיר מה שכתבתי אשתקד שנת תקט״ו, ומובאות שתי דרשותיו לפרשת מצורע תקכ״א.

א.   לבוב, תרכ״ו. ר׳ אברהם יהושע העשיל ב״ר יהודה גרשון. [1], מט ד’ 4° בשער נדפס : ״הספר הנ״ל הי׳ ספון וטמון בגנזי מלכים בכ״י [יתכן בספריה המלכותית בוינא – מפי ר״ח ליברמן] עד אשר הקרה השם לפני, לא נחתי ולא שקטתי, עד שהבאתיו לבה״ד אני הצעיר יעקב לעווינשטיין מבארדיטשוב״. להוצאה זו התכון כנראה בעל סדהדה״ח (ע׳ 21) שכתב: ״ספר צפנת פענח, חלק ממנו כבר נדפס, ועתה נדפס ממנו חלק שני (!) בעיר לבוב”.

ב.   ניו יורק, תש״י. (דפוס ספראגראף) צלום ההוצאה הקודמת. [1], מט, [1] ד,. 4° בשער: ״אשר חובר (!) איש חי רב פעלים… הספר הק׳ הזה יצא ראשונה… ומני אז ספו וגם תמו, ואינו בנמצא אפי׳ אחד בעיר ושתיים במשפחה. אברך את ד׳ אשר יעצני ועד הלום הביאני, לחדש הדפסת ספר זה, הקדוש בכל מיני קדושות… הצעיר יוסף ב״ר שלו׳ וואקס, חוטר מגזע השר שלו׳ מבעלזא, והרבי ר׳ שמעון הצדיק משיורי כנסה״ג מיערסלוב, נכד הגאון המפורסם ר׳ מנחם שלמה אבענד זצלה״ה אב״ד נעמירוב”. בסוף דף זכרון, לאשתו בנו ובתו שנספו בשואה.

ג.   ירושלים, תשכ״ב. צלום הוצאת לבוב, כולל מחצית השער המקורי. [1], מט ד׳. 8°


ספרים הקשורים בו

בספרי בעל ה”תולדות” מקור ראשוני רב ערך של דברי הבעש״ט, שכאמור מאן בהדפסת דבריו בעצמו. יש בו מאות ציטוטים של שמעתי ממורי, המובלטים באותיות מודגשות. לקט דברים אלו, עם תוספת נכבדה, נדפסה בספר “כתר שם טוב”, שמקומו להלן בשנת תקמ״ד. ר׳ נחום מרדכי פרוס, ליקט מדבריו של בעל ה״תולדות” על מסכת אבות, וכנסם למדור מיוחד “תולדות אבות” בספרו “דרך נחומיך” על מסכת זו (תל אביב, ח״א פרקים א—ג, תש״ז, ח״ב: פרקים ד—ו, תש״י).

באנגלית חיבר S. Dresner מתלמידי א. י. השל את הספר The zaddik ובו מסודרים רעיונות ממשנתו של בעל ה״תולדות”, עם פרקי מבוא לתולדותיו ותקופתו, והערות רבות.

בספר “מנהיג ועדה” (ירושלים, תשכ״ב) מטפל גדליה נגאל בספרי בעל ה״תולדות” ותולדותיו, ומוציא מהם דבריו ביחס לנושאים שונים, ובמיוחד את המשלים. בנספחות ניתנת רשימת האישים, הספרים והמחברים, עם ציוני המקומות בהם נזכרו בספרי בעל ה״תולדות”.

 

דבריו על עניני ספר וכתב

במשנתו איננו מוצאים הרבה על עניני ספר וכתב, ומה דעתו על הפצת המעינות בדפוס. נעתיק אפוא מה שכן מצאנו מפוזר בספריו, כולל את דבריו על הטפה ודרשנות בכלל, באשר יש להם חשיבות לקביעת דמותה של ה״תורה” והספרות החסידית בעתיד[35]. במקומות שונים הוא קובל על ירידת ערך הדרשות בדורותינו[36] ועומד על חשיבות ההשפעה, באמצעות דרשה בצורה הנכונה. במיוחד מסוגל לכך יום השבת. “למול ערלת לב האנשים ע״י התורה ומוסר, גם שהוא צער לאנשי החומר, מ״מ עושין זה בשבת, גם שהוא יום התענוג[37]״ וכ״כ במקום אחר שזיווג שבת ותורה, הוא בהקהלת דרשות, כי ת״ח אין לומדים, ולפועלים אין זה עונג[38].

בכמה מקומות הוא מדבר, על השפעת הגומלין שבין המוני העם שמכשירים מעשיהן בשמעם ד״ת, לבין ראשי הדור “המבשרים” תורה ומוסר, שאז גם הם זוכים למעלה יותר עליונה[39] אלא שהיטב חרה לו על איכות הדרשות וצורתן. ואלו הם דבריו[40] בענין זה:
“שנתפשט הנגע ברבנים שדורשין בשבת הגדול ושבת שובה בחריפות ובקיאות, בעוד – שמהראוי היה להורות העם הדרך ילכו בה. הוא מלמד זכות על הרבנים הקדמונים, שהיו דבקים בו ית׳ תמיד, ולכן כדי לרדת ממדרגתם להתחבר עם פשוטי העם ולהעלותם, היו צריכים ע״י “פשט תחלה של חריפות בגאוה שהוא קליפות” ואח״כ אומר דיני תורה ומוסר ונכנס בלבם, אבל רבני הדורות הללו אינם צריכים לזה, כי בלא״ה יש להם דביקות עם ההמונים עי״ש. ועוד מובא רעיון זה: “כי חכם המדבר בשער בת רבים דיבורי מוסר ותוכחה, צריך לכלכל דבריו במשפט, שיאמר לכל אחד לפי מדריגתו… להתחבר… עם הרבים להעלותן… ואמנם בחינה זאת הוא סכנה… כי יש כמה סוגי מוכיחים, משל למלך וכו׳ [41].
ובענין זה הוא מביא בשם מוהר״ן על יכולת החידוש [42]“כשהחכם הרוצה להשמיע תורה ומוסר, הוא בין אוילים אשר חכמה ומוסר אוילים בזו, אז הוא כבד פה מלהשמיע תורה ומוסר… כשאני בין חכמים… אז איני כבד פה רק ואדרבה, שפי יפתח בחכמה להשמיע, אחר שיש התעוררות מהם שרוצין לשמוע, משפיעין לי שאוכל להשפיע תורה ומוסר לדבר דברים חדשים, משא״כ כשאני בין אנשי הארץ ששומעין מרחוק, אז אני כבד פה, כי איני מחדש דבר רק מה שכבר אמרתי…”.

רעיון זה, שהדברים מושפעים מלמעלה לאומר לפי צורך המקבלים והכנתם, מובא שוב[43]: “כשהם רוצים לקבל תורה ומוסר מפי הת״ח, אז משפיעין לו תורה ומוסר, כדי שישפיעו להם, וזש״ה האזינו השמים ואדברה וכו׳… שלא להגיס דעתו, כי מה שמשפיעין לו תורה ומוסר, אינו בזכות עצמו, רק בזכות זולתו שישפיע להם, והוא אינו רק שלוח ממנו יתברך לישראל…”  ובמקום נוסף: “כשהמוני עם רוצים לשמוע תורה ומוסר מפי הצדיק, אז נתעורר מ״ן ומשפיעים לו מיד שישפיע להם”[44].

אבל על הדרשן להשתמש באמצעים שדרשותיו תתקבלנה, כגון עי״ז שלא יטיף מוסר לשומעים, אלא יכלול עצמו בדברים, ושיקדים מילי דבדיחותא ללימוד, ששמע ממורו שע״י השמחה ומלתא דבדיחותא, יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבק בו ית׳ וכו׳ ודפח״ח, ומאריך בענין זה, כיצד בצורה כזו מפיג צער מבני אדם, ומקרב אותם להשי״ת[45].

דברים חשובים אנו מוצאים, על מעלתם של הספרים והלימוד בהם, ודעתו שהלומד מספר נחשב כתלמיד המחבר. הוא שואל על המשנה באבות, איזהו חכם הלומד מכל אדם, דאיך יקיים זאת חכם המשפיע לאחרים, “וצ״ל שיאמר דברי מוסר מספר של חכמי המוסר, שהוא כאלו לומד המוסר מכל אדם, שהוא מן הספר של החכם, ומקיים שפיר הלומד מכל אדם, גם בשעה שלומד לכל אדם, ובחי׳ זו נקרא תלמיד של החכם, שלומד מספרו שחיבר החכם הידוע וכו׳ עיי”ש[46].
אלא שלא די בכך, צריך “ללמוד וללמד לשמור ולעשות” והוא מביא בשם ספר הקנה, פסוק לו חכמו ישכילו זאת “גם כשלמד כל הש״ס וספרא וספרי, לא נקרא רק למדן, כ״א כשלומד כדי להשפיע מן החכמה, לזאת זה נקרא חכם…”[47]. מדגיש שמעשי יום יום הגשמיים יש לקשר לרוחניות, ואז הם נרשמים בספר הרוחני העליון: “כל מה שעין רואה ביום בגשמי יראה לקשרו אח״כ ברוחני כשרואה בספר… ובזה וכל מעשיך הגשמיים, בספר של מעלה הרוחני נכתבין  ונרשמים  שם, והב”ן”[48].
בעל ה״תולדות” שלט בכל מכמני הספרות הענפה והרחבה שקדמה לו, והזכרנו לעיל, שכבר נערכו רשימות הספרים שהשתמש בהם, וציון המקומות שמצטט מהם. נזכיר כאן את דבריו “כי כל הש״ס והתוס׳ ופוסקים ראשונים ואחרונים, נכללו בארבע טורים וד׳ ש״ע. וטא״ה צריך לבו תדבק…  וטי״ד להרחיק ממאכלות אסורות… וטח״מ להרחיק מגזל…  וטא״ה שלא יהי׳ בני ט׳ מדות…” עי״ש[49]. ואת המשל לחייט שפרנסתו מן הערלים, שלמד מעלת הבטחון בספרי מוסר בלע״ז או בלה״ק[50].
ולבסוף כמה מושגי קבלה, על ספר וספור תבות ואותיות. הוא מביא[51] מספר יצירה, שכל הדברים כלולים בספר סופר וסיפור, ובהם העולם נברא וכו’ ע״ש באורו לג׳ ספרים נפתחים בר״ה. וכן “דתיבת סיפור יש לו ב׳ פירושים, דרך סיפור והגדה, או ל׳ התפארות ושבח, כפו השמים מספרים ושניהם אמת, כי זה נמשך השבח ע״י הסיפור״[52].
במעלת האותיות על פי הקבלה הוא כותב[53]: “בריאת העולם היתה ע״י אותיות התורה, כברכות נה. יודע הי׳ בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ, כל א׳ מישראל יש לו דביקות באות א׳ מהתורה, כמ״ש חז״ל ישרא״ל יש ששים רבוא אותיות לתורה, האותיות הם כלים כמו לבוש וגוף אל הנשמה שבתוכו, והנשמה שבתוך האותיות הוא כח המחבר, והוא אור צח ומצחצח, אשר לא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר, האותיות שנצטרפו ונתחברו לתיבות, הוא ע״י אור א״ס המייחדן ומחברן, בריאת שמים וארץ ע״י אותיות, ועדיין היו כגוף בלא נשמה עד מ״ת, שאז נשפע שפע אור א״ס ונתחברו לתיבות, ובכח זה נתדבקו ישראל בשרשן, וכמדומה ששמעתי בשם הרמב״ן שכ׳ מפורש (בהקדמה על התורה) כי ענין מ״ת הי’ שנצרפו מן האותיות ונעשו תיבות ודפת״ח”[54].
במקומות אחרים הוא מביא דעת הקבלה על קדושת האותיות: וענין הדביקות בו ית’ הוא ע״י אותיות התורה והתפלה, שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות, בסוד ישקני מנשיקות פיהו דביקות רוחא ברוחא, וכמ״ש ממורי אם תשכבון בין שפתים וכו’… ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, כי האותיות נקראות אבנים כמ״ש בס״י וכו’ והאותיות נאצלו מהש״י שנקראו מקום מקומו של עולם… ז״ש ויש כ״ב במקום ההוא, ויש כ״ב אותיות במקום ההוא, וכמ״ש בזוהר שם… כי האותיות הם סולם מוצב ארצה, גופי האותיות, וראשו דהיינו רוחניות ופנימיות מגיע השמימה… הארץ אשר אתה שוכב עליה, הם גופי האותיות שנק’ ארץ… תוך אותיות שנקרא אוצר, כי האותיות נק׳ יראת ה׳ היא אוצרו… ששמעתי ממורי, איר בכל אות נכללו כל האותיות, כי שורש כל האותיות הוא אות א, והוא קרוב לאחדות הא״ס, ואחר כך נתפשטו… וע״י הצדיק מקרב כל אותיות לשרשן לאות א, ואז נמתק הדין בשרשו וכו'” עיין בפנים באריכות[55].

רבי דב בר ממזריטש

הופעת ספרו השני של בעל ה״תולדות” בשנת תקמ״א, דרבנה את רבי שלמה לוצקר, להדפיס את כתבי רבו המגיד ממזריטש, וכבר באותה שנה נדפס לראשונה: מגיד דבריו ליעקב הוא ליקוטי אמרים.

הישארותו של הרב המגיד אצל הבעש״ט, באה באמצעות ספר. לפי המסופר על תחלת היכרותם, לא היה המגיד בהתחלה שבע רצון מבקורו, וחפץ לחזור. קרא לו הבעש״ט, אמר למשרתו שיביא ספר “עץ חיים”, והראה לו מקום מסוים. אחרי העיון אמר לו את הפשט, שלא נראה לבעש״ט. לבסוף אמר לו שיעמוד על רגליו, ואמר בהתלהבות עם שמות המלאכים שבמאמר זה, עד שנתמלא הבית אורה ואש להטה סביבותיו[56].

ר״ש לוצקר היה תלמידו המובהק וש״ב של המגיד הגדול, נאמן ביתו ועייל בלא בר אצלו. הקדמתו לספר רבו חשובה ביותר ופרסמה טבעו בעולם, כפי שכותב ה״חוזה” מלובלין בהסכמה לספרו הוא “דברת שלמה”. בתחלת ההקדמה מוסר הערכת שלשלת ספרי הקבלה מהזוה״ק, הרמ״ק, כתבי האר״י עד לבעש״ט ש״הרבה מדבריו הקדושים הובאו ביתה יוסף”. מספר ששמע מפי המגיד, שהבעש״ט למד אותו שיחת עופות ושיחת דקלים וספר מעין החכמה, ואמר לו פירוש על כל תיבה, והראה לו בספר רזיאל אותיות וכתב מלאכים… ואמר ש״למד אותו כל זה, כי כל מלאך יש לו תמונות אותיות א״ב משונה מחבירו, לפי מדתו וערכו ומאיזה עולם הוא והמ״י וכו׳”, ומחמת כן נרתע מלכתוב דברים רמים כאלה, כיצד העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה.

מקור נאמן וראשוני ביותר, אודות השקפת החסידות על הדפסת ספרים, נמסר לנו כאן, שהמגיד שאלו מדוע אינו כותב מה ששומע, וענה לו היסוסיו כנ״ל, ושראה מקצרים מכוונת המגיד, וכותבים לפי הבנתם. אמר לו: “אעפ״כ איר שיהיה נכתב הכל טוב, למען היות למזכרת לעבודת הבורא ב״ה. ואמרתי לו, למה אדומ״ו רוצה וחושק לזה, וכך אמר לי, וכי קטן בעיניך דבר שביקש דוד המלך ע״ה, אגורה באהלך עולמים ר״ל בב׳ עולמות”.

עדיין נמנע ר״ש לוצקר מלכתוב, וכ״ש להדפיס מהטעמים הנ״ל, “וגם כי מלקטי האמרים לא כתבו יפה בלשון מסודר, ומחמת חביבות העתיקו כמה פעמים, ושבשו בכך מאד” ואם להגיה הדברים כרצונו, היה עליו לכתוב הכל מחדש, וזה היה קשה לו מאד. רק אחרי שהוציא לאור ספרי קבלה, ונדפסו שני ספרי ה״תולדות” “אמרתי בודאי הוא כהיום עת רצון גדול, לזכות עם ד׳ בדברים הקדושים כאלו, וראיתי מעשה נזכרתי גודל חשקת ורצון אדמו״ו שהי׳ לזה, כפי הדברים הנאמרים אלי כנ״ל”. גם הזמין ה׳ לידו מכמה כותבים, ובעיקר מכתב יד ר׳ זאב וולף מהורודנא, ונוסף לכך החלום שחלם הוא ושותפו ר׳ שמעון בלילה אחד, שיזדרזו לזכות לגמור הכל בכי טוב, כל אלו החישו הדפסת הספר. אח”כ באה הקדמה שניה ומפתח לגוף הספר, ובסופו ליקוטים חדשים (מעמ׳ קלד: במהדורת ירושלים).

בעניני ספר וכתב, שזורים בספר מושגי קבלה ומשנת החסידות, על חכמה עליונה שהצטמצמה כאן לתיבות אותיות ונקודות, ומכאן יחס הקדושה אליהם, והיותם ניתנים לשינויים ע״י הצדיק. מספר ציטוטים ימחישו לנו זאת:

“התורה נקרא מגילה עפה… יש בה חומר וצורה… חומר הם האותיות, והצורה היא הנקודות שהם חיות האותיות…” (קטז) “ספר הוא לשון דיבור, סיפור של צדיקים” (כה) ובמקום אחר: “קרי וכתיב הוא אותיות המחשבה שנחקקין בכתיבה, וקרי הוא הדבור, ואפשר שזהו ספר וספור” (קח) “האבנים הן האותיות, והנה כשהצדיק מתפלל באותיות… מחזיר האותיות לשרשן, דהיינו לחכמה שממנה נמשכו” (לז) וכן ש״הרב אומר לתלמיד באותיות נמוכים או מצומצמים, דהיינו צמצום לדבורים ואותיות כאלו, שעל ידם יוכל התלמיד לקבל שכל הרב הרחב, וכדוגמת משפך, ועוד יש אופן של מסירה באותיות רחבים, היינו הסברה רחבה שיוכל לתפוס” (סו).

במקומות שונים עוסק בחיתוך תבות ואותיות (קלד) ו״תיבות שתקנו אנשי כנה״ג והקלירי, שהם בודאי לצורך המשכת חיות להעולמות, משא״כ התיבות וצירופים שאדם בודה מלבו, הם אינם ע״ד האמת” (שם) וכן באותיות עצמן ומשמעותן הרוחנית (קלט) ועל חשיבותם של הטעמים והנקודות להבנתם “שע״י הניגון יכול להפך פירוש האותיות… דהיינו טעמים” (נו, בהג״ה בן הרב משם הרב) “א״א להשיג האותיות, כי אם ע״י הטעמים והנקודות, וזהו עזי… וזמרת (קא) “וייצר ה״א, נקודת צירי הוא התחלת התגלות האותיות שהם ה״ה מוצאות (קכב) ועוד רמזים קבליים על קמץ ופתח (שם, סו וקלט). דברים רבים, מקבילים למה שהבאנו לעיל בשם ה״תולדות”.

אבן פנה בהשקפת החסידות על ספרים חיצוניים, משמשים דבריו: “אל ילמוד אדם בספר אדם רשע, אפי׳ יש בו ד״ת כראוי, לפי שנתדבק בנשמת אדם שעשה זה הספר” ויהיה דבוק בשכינה (כד). ממשיכי דרכו פיתחו מאד כלל זה, אך אין כאן המקום להאריך.

במהדורות הרבות של הספר לא נטפל עתה (וראה גם טויבר) ונניח מקום להתגדר, למי שיעסוק בביבליוגרפיה כוללת של המגיד ממזריטש.

חמשה ספרים שונים

מהדפסות שנת תקמ״ב, יש להזכיר עוד כמה ספרים. אחד מראשוני החסידות, ר׳ יעקב יוסף ב״ר יהודה ליב מ״מ מאוסטרהא בעל “רב ייבי” הדפיס “מורא מקדש” ע״ד חומר וגודל האיסור לדבר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מלוקט מזוה״ק ומשו״ע ומכמה ספה״ק. נדפס בצורת פלקטים להדבקה בבתי הכנסת על הקירות[57]. הספר נדפס שוב כמה פעמים בתוך רב ייבי, ובכמה ספרים וקונטרסים (כשבכל פעם כתוב: נדפס פעם שלישית!) עד לאחרונה עם “שבחי רב ייבי” הוצאת ר״צ מושקוביץ, ירושלים . תשכ״ו,

כמו כן ספר “עין משפט” ע״ד גודל האיסור להרבנים המקבלים את הרבנות על פי ממון ושררה, או ע״י שר או מושל ושופט, מלוקט מחז״ל משו״ע ומכמה ספרים, עם לשון חרם הקדמונים מתשובת מהר״ם ב״ר ברוך. נדפס ע״י המחבר בקארעץ תקמ״ב, שנית בירושלים תרס״א, ושלישית בירושלים תשכ״ו, בתוך שבחי רב ייבי הנ״ל. בספר מזכרת לגדולי אוסטרהא[58] כותב שראה בידי אחד מנכדי רב ייבי ספר זה בכתב יד “והוא ספר יקר מאד” כנראה לא ידע מהדפסתו. בעל מנחת אלעזר מצטטו בחלק א׳ סימן ו׳.

ואי אפשר שלא להזכיר כאן, את מי ש״היה חסיד קודם החסידות” לדברי ר׳ נחמן מברסלב,

הוא ר’ אלכסנדר זיסקינד מהורודנא, שבשנה זו נדפס לראשונה בנאוידוואהר ספרו “יסוד ושורש העבודה”. לספר היו מהלכים בין החסידים כמו בין המתנגדים, אם כי לא נמנה על החסידות הבעשטי״ת. העובדה שנרשם ב״סדר הדורות החדש מתלמידי הבעש״ט” אינה מוכיחה דבר, כי גם ספרי קבלה מוקדמים נרשמו שם. בראש ההקדמה למהדורת ירושלים תשי״ט, מובאות מסורות החסידים על רצונו לבוא אל המגיד ממזריטש, ותשובותיו ש״הוא אינו צריך לי, כי כבר השיג את דרך החסידות בכחות עצמו” או בנוסח אחר, ומפי זקני ירושלים, שהבקור בכל זאת התקיים, בשבת האחרונה קודם הסתלקותו של המגיד. מן העניין לציין, כי בין המסכימים על הספר, גם ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב כשהיה רב בפינסק, המעיד “שכל כוונתו בזה להעלות על הדפוס, לזכות את הרבים”. בהמשך ההקדמה, סקירה מלאה של ספרי רא״ז וחלק ממהדורותיהם, עם סיכום שיטתו כפי שהיא משתקפת בהם, וצלום שער הדפוס הראשון מ״יסוד ושורש העבודה של התפלה והתורה והמצות”.

שום פעילות אינה מציינת את שנת תקמ״ג. אבל בתקמ״ד נדפסה מהדורה שניה של מגיד דבריו ליעקב ,והופיע לראשונה הספר “כתר שם טוב”. ספר זה הוא לקט דברי הבעש״ט המפוזרים בספרי בעל ה״תולדות”, ושמועות בע״פ, שנערכו ע״י ר׳ אהרן ב״ר צבי הכהן מאפטא. יצאו ממנו מהדורות רבות, שרישומם מוטל על ביבליוגרף של הבעש״ט[59].

אודות כתב ואותיות, אנו מוצאים בספר מספר שורות: “כי כל אותיות הם לבושין זה לזה״ (מהדורת תרי״ח, ח״א דך כג:). “אין כאלוקינו הוא בעולם העשיה, שהוא כמו ספר, שבודאי אי אפשר לטעות (שם). ובח״ב דף כג: מביא מהבעש״ט ענין שלם באותיות שנברא בהם העולם, והם מקושרים זה בזה.

חלה הפסקה עד שנת תקמ״ח, בה נדפס ספר קבלה מר׳ שבתי רשקובר, שחבר סידור הנקרא על שמו. הסידור ראה אור לראשונה בשנת תקנ״ה, והתקבל בקרב החסידים. יש משערים ששנים היו, אחד בזמן הבעש״ט, ואחד מתלמידי המגיד[60].

בגלל היות הספר יקר המציאות ביותר, נעתיק את השער במלואו: סדר כללות תיקון ועליות העולמות מכל השנה בקיצור מלוקט מכתבי האר״י זצוק״ל: אשר איזן וחיקר וליקט באמרים, חסידא קדישא האיש האלקי קדוש יאמר לו, מוהר״ר שבתי זלה״ה ראשקוויר: והובא לבית הדפוס השולחן ערוך של האר״י זצוק״ל וגם כוונות כוללות של כל השנה בקיצור, ע״י הרבני המופלא הנגיד המפורסם מוהר״ר אברהם זלה״ה אב״ד דק״ק שארי גראד: נדפס פה ק״ק לבוב תחת ממשלת וכו׳ בדפוס הרבני מוהר״ר יהודה שלמה בהמנוח הרבני מוהר״ר נפתלי הירץ ז״ל לה״ה, הנקרא מאז ומקדם רכי שלמה יארש ועכשיו נקרא ר׳ שלמה רפאפורט נרו יאיר בשנת תקמ״ח לפ״ק. [ו’] ד׳  16°
הספר מסודר לפי כללות תיקון ועליות העולמות אבי״ע בחול, ואח״כ שבת ר״ח ויו״ט. מהדורה נוספת יצאה בטשרנוביץ תר״ט (כנ״ל) בנספח לספר נגיד ומצוה לר׳ יעקב חיים צמח, המלוקט אף הוא על יסוד כתבי האר״י ז״ל. לכשתיערך רשימת ספרי הקבלה שנתחברו ע״י אישי החסידות, יהיה זה הספר הראשון ברשימה.

רבי אלימלך מליזנסק

אף ברכה לעצמו קובע הספר “נועם אלימלך׳ מספרי היסוד של החסידות, שנדפס בשנה זו תקמ״ח, בפעם הראשונה.

אודות ספר זה הננו פטורים מטירדת החיפוש, באשר כבר ערך לנו שולחן ר״ב לנדוי, שעשה עבודה חרוצה בספרו “רבי אלימלך מליזנסק”, וכמעט לא הניח בקעה להתגדר בה. הפרק[61] העשרים ותשעה מוקדש במיוחד ל״נועם אלימלך”, ערך הספר, הערצתו בקרב צדיקים, ההוספות שנדפסו גם בפני עצמן: צעטיל קטן, אגרת הקודש, לקוטי שושנה, הנהגות ישרות, תפלה קודם התפלה (שחוברה ברוח הקודש — סדר הדורות החדש, ונכנסה לסידורים ומחזורים), ועוד.

נתמצת מקצת דבריו השייכים לעניננו. בחייו לא רצה ר׳ אלימלך להדפיס, אלא חרת על לוח לבם של שומעיו, כשנשאל אם חיבר איזה חיבור, ענה שזה ארבעים שנה עוסק בחיבור וטרם השלימו, ופירש דבריו, דהיינו בחיבור לבם של ישראל לאביהם שבשמים[62]. ר׳ אלעזר בנו מספר בפתיחת הספר, שאביו לא נענה לפנית רבים להדפיס בחייו, בגלל הקשיים ליסוע אליו תמיד, ולכשיחקקו בדפוס יוכלו לקרוא בו תמיד, ואמר: “אמת, נכון הדבר מאד לפני בורא עולם ית״ש שיבוא לבית הדפוס, כי כל אחד בודאי ימצא בו מחוז חפצו לפי מעמדו ומדרגתו בעבודה, אך שאיני רוצה שיהיה זאת בעודי בחיים, מהטעם הכמוס”.

כתב איפוא בנו את הדברים בכל יום ראשון, והביא למראה עיני אביו, שמצא בהם חפץ “חשבתי שמפי מלאכים ושרפים יצאו הדברים” הסכים שתמיד יכתבו, ובעצמו עבר על הדברים, ולעתים אף סידרם[63] ברם הורה ב״ציווי גמור” שלאחר פטירתו ידפיסו באמרו “אין לך מצוה גדולה מזו, כי אף שנראין הדברים כפשוטים לפי ראות העין לכאורה, אבל כשיבוא איזה אדם צדיק וישר וחכם, וילמוד בזה הספר, בודאי ימצא בו כל רצונו, ובזה יאות הדבר אלי”.

נרשום כ״ו צדיקים שהפליגו בחרדת קודש יקרת ערך הספר. אחיו ר׳ זישא, ר׳ זאב וולף אב״ד ליזנסק, ר׳ אברהם חיים ור׳ ישכר בער מזלאטשוב, ר׳ אלעזר מטארנוגראד ור׳ אברהם משה מפשעוורסק (בהסכמותיהם למהדורה הראשונה), ר׳ יעקב שמשון משפיטובקה ור׳ אריה ליב מוואלטשיסק (בהסכמה למהדורת תקס״ד), ר׳ אלעזר בנו (הספר כצוואתו הקדושה) רש״ז מלאדי (לעומת ״התניא״ ספרן של בינונים — הנו״א הוא ספרן של צדיקים) ר׳ נחמן מברסלב (קדושת המחבר גדולה ממה שמושג בספרו) המגיד מקוזניץ (לא היה יכול להכנס לקדושת שבת טרם יביט בספר, עט׳ קסד ורלד) רמ״מ מרימנוב (יכול להבינו היטב רק בעש״ק אחר המקוה) ר’ חיים מקוסוב (יכול להבינו רק מי שיכול להחיות מתים) רי״א מקאלוב (כתב פירוש בן ש׳ ע׳ ונרתע בגלל בת קול משמים) רי״צ מראזלא (במאמר אחד שבו יש דף שלם “פרי עץ חיים”) רי״א מקומרנא (שהוא עמוק עמוק עד למאד) ר״ח מצאנז (שלא חיבר פירוש ארוך כמו הב״י לטור, פן לא יכוין לדבריו) ר׳ ישעיה מפשעדבורז (שיכל לחבר פירוש שלם, כשבאמצע העמוד רק שורה אחת מהנוע״א) ר׳ אליעור מדזיקוב (ראה ספר מבריק בין ספרים שהם פירושים לו) ר׳ שלמה מרדומסק (חבב ההקדמה וצוה לא להשמיטה, ע׳ קס) בעל “שפת אמת” (בספר נו״א כתב דברים נפלאים וגלה לנו רזי דרזין, ליקוטי וארא) ר, שלמה מאוזרוב (הורה לבנו להחזיק בתיק הטלית ותפילין, ולא נסע בלי זה) מהר״ם אש (קבל פתקאות משהראו לו בספר, ע׳ שכג—ז) ר’ יהודה גרינוולד (נתקרב לחסידות ע״י עיון בנו״א) ר׳ יוסף יצחק שניאורסון (לקונה יהיה למשמרת הצלחה, ככל הספה״ק מרבותיה״ק).

עוד נמסר, שדבריו מבוססים עפ”י קבלה, אך מובנים גם לפשוטי העם (מהרי״א מקומרנא ב”נתיב מצוותיך” שביל התורה) ושכל ההוגה בדבריו נקרא תלמידו (אמר בחלום לר׳ יהושע מבעלזא, שכט). על פי דבריו מסבירים גם מאמרי חז״ל (בספרים “ברכת אברהם” “פתחא זוטא” ועוד). וראה בעמ׳ שכג-ח שצדיקים שגרו בסביבתו ולא ראו פניו, לא נפוצו ספריהם בין החסידים, כמו המקובל ר׳ יצחק אייזיק מכפר ז׳ורביץ, ובספרו “אותיות דרבי יצחק” לא זכה לכתוב ערך צדיק. בעל “מנחת אלעזר” שולל מסורת זו המובאת ב״פאר יצחק” ודל״ב.

וראה עוד בפרק הנ״ל, על הדפסת הספר בקדושה וע״י צדיקים נסתרים, שמסוגל למקשה לילד ולשמירה בבית אף למי שאינו מבין בו כלום, שהכוכבים שבו מרמזים למקומות בו היו לו עליות נשמה או גילוי אליהו, ומהמהדורות הבאות יש שסודרו בדוגמת הראשונה בדיוק. מקובל בפי החסידים, כי הספר נקרא בשם נועם אלימלך על שם שני האחים, זוסיא-נועם ואלימלך.

מאידך לא חסרו לספר גם מתנגדים. ידועה תשובתו של הרב מלאדי, כשראה בבית רב מתנגד כיצד מבזה הספר. המלשינות גרמה שנכלל בין הספרים שנאסרו בהפצה, וכשבאו לקאזניץ להתרים אמר ר׳ משה אליקים בריעה “בטוח אני… שלא יתן ה׳ להרע לספר הלז”[64]. ספר “אור החיים” לר׳ חיים ב״ר יוסף מיכל נפסל אצל החסידים, בגלל הערתו “ואין נועם לדבריו”, ומה שמעליל שם בדברים המראים שאין לו הבנה מינימלית במהות החסידות. בעיתונות החרדית נתפרסמה אשתקד קריאה, להתנזר בגלל כך, מרכישת המהדורה שהוציא לאור מוסד הרב קוק. הדבר אופייני למלומדי גרמניה. מ. שטיינשניידר מעיד על עצמו שהוא זר אצל ספרות החסידות. א. ברלינר כותב למהדיר ספר חסידי בפיעטרקוב שראוי לשרוף הספר, וענה לו המו״ל בלא פחות עזות, שיש לשרוף את מי שאינו מבינו.

נרשום מהדורות הספר, כי לא חשבם בצלאל, רק כתב שיצאו למעלה מארבעים מהדורות.

רובן נמצאות בספריה הלאומית. טעה בן יעקב ברשמו מהדורה קדומה של קארעץ, אין ספק כי הוצאת לבוב תקמ״ח[65] היא הראשונה. השניה היא זו שנדפסה בשקלוב תק״נ, בגלל המלשינות שהוזכרה לעיל[66]. אח״כ סלאויטה תקנ״ד, פולנאה תקס״ד ותקע״ד, הרובישוב תקע״ז, חמוש״ד, לבוב תר״ט, תר״י, תרט״ז (בספריה הצבורית בניו יורק), תרי״ח, תרי״ט, תרכ״ו (?), תרכ״ב, תרכ״ג, תרכ״ד, תרכ״ו, מעתה למברג בשער תרל״א, תרל״ה, תרל״ו, וורשא חש”ד (בהיכל שלמה), תר״מ (בסינסינטי), תרמ״א, קראקא תרנ״ו, ווארשא תרס״ב (סינסינטי וה״ש) טארנא תרס״ד, פאדגורזע תרס״ד (בספרית שוקן), וורשא תרס״א, (תר״פ), לובלין תרפ״ז, מונקטש ת״ש, ניויורק תש״ב, ירושלים [תש״ה] ?, שנגהאי תש״ו, פרנולד תש״ז, ירושלים [תשי״ד ?], ניו יורק תשט״ז, ירושלים תש״ד, תל אביב תשכ״ג, ועוד.

מדבריו

אין ר׳ אלימלך מליזנסק מרבה לצטט את הספרות הענפה שקדמה לו כמו בעל ה״תולדות”,

אף אינו מזכיר את מאורי החסידות שלפניו. רק במקום אחד, “בפרשת בראשית, מביא מ״ספר אחד” דבר שב״תשואות חן” נאמר בשם הבעש״ט[67]. במקומות שונים הוא מזהיר “לעסוק בעניני הלימוד היטב בגמרא ופוסקים ומפרשי הש״ס[68] ובראש הנהגות אדם מזהיר לעסוק “באימה וביראה באיזו ספרי מוסר בכל יום בר״ח ושל״ה וח״ה. ולפעמים ילמוד באימה מעט איזה כתבים מהאר״י זצלל״ה…”. באגרת הקודש מונה הספרים שצדיקים לומדים גמ’ ותוספות… ופוסקים… ורמב״ם… זוה״ק… ארבע ש״ע מכל אחד שיעור ותנ״ך”.

ברם אין זו מטרה לעצמה, אלא אמצעי לדבקות בהשי״ת. גמרותיו שלו היו רטובות מדמעות. ואת ספר קב הישר שנן ק״ב פעמים. בעל “אוהב ישראל” שמע מפיו, כי כל המחברים עד ה״מגן אברהם” היו בעלי רוה״ק וזכו לגילוי אליהו[69]. כדי לקרב ישראל לה’ ייחס חשיבות רבה לאמירת תורה ע״י הצדיק, שדבריו נשפעים לו למעלה, וכשעולים למעלה לשמים ומאירים מרוב קדושתם, נכנסים בלבות השומעים[70] ולכן דבריו בנו״א נדרשים לכמה פנים, והוא עצמו הבטיח, שכל אחד ימצא בו לפי מצבו[71] ולהיפך כשלומד ואינו מקיים, כאילו מוחק מה שכתוב בספר ח״ו, וגורם למיעוט השפעות טובות. רק צדיק שיש לו פה קדוש, ודברי שפע ורחמים, יכול לבטל הדינים. ועפי״ז מפרש בדרך החסידות מאחז״ל : ספר שנמחק (שאין מקיימים מה שכתוב בו) ונשתייר בו פ״ה תיבות (אין שיור רק פה של צדיק) אז יכול לתקן הכל[72]  וכן בהגהות ר׳ שמלקא מניקלשבורג: “כשפותח הספר ללמוד, יאמר לשם יחוד ללמוד כדי לקיים”[73].

מסיבה זו אנו מוצאים גם אצלו, הסתייגות מהסתכלות בספרים חיצוניים, ובנו מוסר בשמו על אגרות הפולמוס נגד החסידות: “ואף בעת ששולחים אגרת ההם, אהובי אחי, מגע עצמך מלהסתכל בו כי כך אמר אאמ״ו נ״י, מי שמסתכל בו ומשמח בו, לא יזכה לראות בנחמות ציון, ושמחת לויתן ובחופת הצדיקים”[74].

פירוש חסידי מובהק למלה ספר, אנו מוצאים בפ׳ ויגש ד״ה ידבר נא : “והנה יש לתת טעם לשבח, מה זה לשון ספר, שהתורה נקראת ספר. ונראה שספר הוא לשון מדינות העומדים על הספר, כמו שהספר שומרת את המדינה שלא יבא שום שונא על המדינה, ואם צריך אדם למדינה לילך דרך הספר, כך התורה היא הספר שלנו שהיא משמרת אותנו וכו’, וכשצריכין אנחנו לדבק עצמינו בהבורא יתעלה, צריכין אנחנו לדבק עצמינו דרך התורה שהיא הספר”. והוא חוזר על כך בלקוטי שושנים, כשמפרש המשנה בשבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שהתוה״ק נקראת ספר ע״ש שהיא לשון ספר של מריבה, דהיינו ההתחלה שמשם הולכים אל תוך המדינה, וזה שאמר התנא לפני הספר, פי׳ באיזה אופן שתקרא ספר בפת״ח, או בסגו”ל והן כפשוטו ספר ממש, דהיינו כל עניני התחלות שיתחיל אדם בעבודתו ית״ש, לא יחשוב שהוא מיד במדרגה גדולה, עי״ש באריכות. וראה בפ׳ חוקת שמכניס רעיונות חסידיים עמוקים בכמה אופנים, בפסוק על כן יאמר בספר מלחמות ה׳.

באשר לאותיות, אף הוא מביא בפ’ ויצא ד״ה וישא מספר יצירה שאותיות הקדושים נקראים אבנים, ומזוה״ק שיש אותיות רברבן בעולמות העליונים, ולנו נתן הקב״ה זעירין, ותפקידינו לקשור אלו באלו. וכן בפ׳ וישלח ד״ה או יאמר וישלח השלישי, על ענין הצרופים ע״י הצדיקים ש״הש״י ברא את האותיות, והם בכח אצל הבורא ב״ה, והצדיק הוא מצרף את האותיות האלו, שיהיו נקראים כרצונו, דהיינו התפלה שהצדיק מתפלל… ולכן גם האותיות אינם נצרפים, אלא ע״י הצדיק האוהב לכל” וכו׳ יעוין שם בפנים.

סכום

לסיכומו של עשור זה (תק״מ—תק״ן) יש לומר, שבידי החסידים היו מצויים חמשה ספרי יסוד: שלשת ספרי בעל ה״תולדות”, אחד מתורת המגיד ממזריטש, ואחד משל ר״א מליזנסק. בעשור הבא גברה בקצב מהיר ביותר הדפסת ספרי חסידות, ובד בבד עם התפשטותה והתעצמותה של התנועה החסידית, הלכה ורבתה גם ספרותה, שהתפצלה לסוגים וגוונים שונים, ועדיין היא מצפה למי שירשום בדיוק מהדורותיה וקורותיה.

 

 

[1] כך מקובל אצל החסידים, ולכן מהדרים לרכוש וללמוד בספר השלה”ק שנדפס באמ”ד שנת נח”ת, באמרם שלידתו טהרה אויר העולם בשנה זו.

[2] לפי מסורת חב”ד התגלה בשנת תקע”ח, כמובא ב”מגן אבות” קאפוסט

[3] ראה בקובץ “מעין החסידות” ד’ עמ’ 8

[4] מובא בהיכל הבעש”ט עמ’ רפ”ו.

[5] שם.

[6] שם, רפ”ז.

[7] בספר הבעש”ט, ירושלים תש”ך עמ’ ל”ח  מ”ט.

[8] ב”ארשת” כרך ב’, עמ’ 377-358.

[9] פאר לישרים לא. ומדרש פנחס טו.

[10] שם, יא.

[11] רח”ש פרוש בסוף מהדורת ירושלים.

[12] וראה באריכות שם, ור״ב לנדוי בסוף מהדורת צלום הדפוס הראשון, ובספוריו הקצרים של עגנון על ספרים.

[13] הקדמה למגלה טמירין, לבוב תרכ״ד, הערה ד׳.

[14] יהושע בלוך ב’ JQR סדרה חדשה 1940/1, ע’ 6—255 בהערה.

[15] שם, 252.

[16] ר״א מליזנסק, רכב.

[17] לאשצוב תקע״ה, דף לב.

[18] שבחי רב ייבי, עמ׳ כ״א.

[19] הוא עצמו טפל במכירת הספרים, סדהדה״ח ע׳ 40.

[20] את הפלפול שחזר נכדו מהר״ם שפירא זצ״ל מלובלין. הדפיס בקונטרס “זכרון מאיר” (תשט”ז), תלמידו ר׳ יצחק פלקסר בספרו “שערי יצחק” (ירושלים תשי״ז).

[21] הורודצקי כותב מזיבוז תקמ״א! בספרו ל״קורות החסידות״, עמ׳ 26 ואילך.

[22] ר”ב לנדוי בספרו ר״א מליזנסק ע׳ רכב, גדליה נגאל בספרו מנהיג ועדה, בהקדמה.

[23] קרית ספר א׳, 304 = מחקרים ביבליוגרפיים שלו.

[24] תדפיס ע״י דרופסי קולג׳, פילדלפיה 1941 = -1-1940  JQR,  N.S.

[25] וראה גם בספרו של  Dresner Samuel H. : The Zaddik. London, (1960)

[26] אין משקל אפוא לסברתו של דובנוב (עמ׳ 139) שדפוס קארעץ הועבר למזיבוז, או שבחלק מהספרים הדפיסו השם מזיבוז בלבד, מסיבות יוקרה או צנזורת.

[27] בחלקם שובצו בגוף השער החל ממהדורת תרכ״ו.

[28] ספרים רבים מהוצאה זו, נדפסו בניר כחול גרוע. בכרטיס ספרית סינסינטי:  Tinted paper

[29] בכרטסת “היכל שלמה” רשומות הוצאות נוספות מווארשא, תר”ן ותרס״ג בד׳״ס של הוצאה זו, אבל לא הצליחו למצאם עבורי, וכנראה נשתנו שם רק תאריכי הצנזורה 1890, 1903. כך נקבע גם בכרטיסי סינסינטי.

[30] יש סבורים שבא כאן נסיון לשכך את סערת הרוחות של המתנגדים בעקבות ספרו הראשון. טענותיהם על אי גדלותו בתורה, חוסר הסמכות, וסגנונו החריף, זוכות כאן לתשומת לב, וניתנים כאן פלפולים ותשובות, התנצלות על העדר ההסכמות (והרי גם במהדורה א׳ של התולדות יש, ורק במהדורות הבאות הושמטה!) וסגנון מתון יותר (?, לדעת הורודצקי).

[31] במהדורת תרמ״ד בה השתמשתי.

[32] בעמ’ 218.

[33] רח״ש פרוש. מוזר מאד מה שקבע ר״ד הלחמי ב״חכמי ישראל״ את שנות חייו ת״ק-תקע״א ! ובכלל מרובים השבושים בספר שמושי זה.

[34] למרות אחור ההדפסה. לא הסתפקו החסידים מעולם, ביחוסו של ספר זה לבעל ה״תולדות* ולשוא פקפוקי דובנוב. האריכו לדחות בהוכחות מבוססות את חשד הזיוף, נגאל ודרזנר בספריהם

[35] הציטוטים הם לפי עמודי ה”תולדות” מהדורת תשכ״ב, בן פורת וצפנת פענח מהדורת תרמ״ד, אין כל ציטוט מה״כתונת פסים”.

[36] כגון בתולדות, רצ”ג

[37] צפנת, 73.

[38] בן פורת, 26

[39] תולדות, פא.

[40] שם, קצ”ט.

[41] בן פורת,136.

[42] שם, 166.

[43] בן פורת, 71.

[44] צפנת, 73.

[45] בן פורת, 98.

[46] בן פורת,120.

[47] שם, 14.

[48] שם, 147.

[49] צפנת, 128.

[50] תולדות, קנט.

[51] בתולדות, שמב.

[52] בן פורת, 13.

[53] תולדות, ט-י.

[54] ראה לעיל מעין זה באגרת חבעש״ט לגיסו.

[55] בן פורת 9—118, וכן בסוף ההקדמה לתולדות, עם׳ יט.

[56] “שמעתי מחסיד אחד” ב”כתר שם טוב” למברג תרי”ח ח”ב דף ל.

[57] על כך שיש להעדיף להדפיס בצורת ספר, ראה בהקדמת בעל “לבושי מרדכי” ממאד לספר “שמע ישראל”.

[58] עמ’ רטו.

[59] י. רפאל מיחס המהדורה הראשונה ל [זולקווא] שנת תקמ״ד ב-הארץ” מיום 31.5.60, וראה בביבליוגרפיה של א. מ. הברמן בספר הבעש״ט (נציין, כי בח״ב מצטט מספר “נועם אלימלך”).

[60] ראה ר״ב לנדוי: הבעש״ט ובני היכלו, עמ׳ שלז.

[61] עמ’שח-שיט.

[62] מכת״י בעל “מנחת יוסף”, ו”דרכי חיים” בשם ר״ח מצאנז.

[63] מדברים ערבים ח״א יז.

[64] עמ’רלד.

[65] אהל אלימלך רפט, וטויבר בק״ס ובמחקריו עמ׳ 44.

[66] וראה ר”ח ליברמן בק”ס כ”ו, עמ’ 104.

[67] ע׳ מז.

[68] סוף פ’ אמור.

[69] דברים ערבים, מובא קכא.

[70] ראש פ׳ האזינו.

[71] ר״א מליזנסק ע׳ י״ב, ושם ע׳ מט מביא מש״כ ב״מאור ושמש״ פ׳ שופטים: “הגם שאדם ילמוד כל התורה, וילמוד כל ספרי קודש ודברי חז”ל, אינו מועיל לו לתשובה שלמה, להסיר ממנו כל המסכים המבדילים, אם אינו מתדבק לצדיקי הדור וקדושי ה׳”.

[72] בסוף פ׳ בהעלותך.

[73] ב״דברי שמואל” אות נ-נא.

[74] ר״א מליזנסק ע׳ רכ״ה, וראה שם רל״ב מעשה מפליא יותר, שבבקורו אצל ה״חוזה” תלמידו, הרגיש ריח רע מספר של צדיק אמתי, אלא שהיה ברשות אינשי דלא מעלי, ואמנם נזכר “החוזה” שהספר הגיע אליו מידי “איש משכיל ואפיקורס”. מביא מעשה זה עם הסבר, ר׳ ארה׳לה ראטה בספרו “שומר אמונים”.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.